מה היית עושה לו זו הייתה אמא שלך…?

זהירות – פוסט אישי וחושפני…
בגיל 70 וקצת (לפני כ-3 שנים), אמא שלי החלה פתאום להזדקן באופן מואץ.
כאילו נלחץ לגמרי בטעות הכפתור של slow motion,
הכל נהיה איטי יותר ויותר, כואב יותר ויותר.
לא רק הקצב התנועתי נחלש…
האנרגיות שלה בכללי צנחו בהדרגה,
וכולה שידרה מין איתות של סבל ומצוקה.

אותנו כמשפחה זה הפתיע ותפס בלתי מוכנים בעליל
היינו די בהלם שהרי… מה זה היום גיל 70?!
זה ה-50 החדש, לא…??!!


עוד שינוי ששמנו לב אליו היה שלפתע –
כתב היד שלה נהיה קטנטן, ממש פיצי.

בשלב זה האחיינית הרגישה שלי,
הסבה את תשומת לבו של אחי,
ואמרה ש”די, חייבים להגיד לסבתא לעשות בדיקות.”

אחי, אחותי ואני התחלנו לדאוג עוד יותר,
וחששנו מי יודע מה עלול להתגלות שם…
מהיכרותנו אותה גם צפינו שהיא תתנגד לעצם הרעיון,
וכבר הכנו את עצמנו לכך.
💗
החלטתי פשוט לדבר איתה מהלב,
לשתף אותה באיך אנחנו מרגישים…
התקשרתי ואמרתי לה:
“אימוש, שמנו לב שקשה לך ואת סובלת בחודשים האחרונים,
ועכשיו גם פתאום הכתב שלך נהיה פתאום קטנצ’יק.
אנחנו אוהבים אותך ודואגים לך מאוד.
אנחנו רוצים אותך פה איתנו לעוד המון שנים…
מבקשים שתלכי לבדיקות אצל כמה רופאים;
מקווים שלא ימצאו כלום…
אך גם אם כן –לפחות נדע עם מה אנחנו מתמודדים,
ונתמודד עם זה ביחד.”

אמא הפתיעה… והסכימה מיד!
גם היא עצמה הבחינה בשינויים שחלו אצלה,
ותאמה לבקשתנו תור לרופא משפחה, אורתופד ונוירולוג.
עשתה בדיקות שונות,
ומהר מאוד הגיעה האבחנה הברורה: פרקינסון.
💗
באותו יום היא לקחה את זה קצת קשה,
אך די מהר התעשתה,
הבינה שזה לא סוף העולם
(ובטח שעלול היה להיות הרבה יותר גרוע…).
היא החלה ליטול את התרופות שהמליצו לה.
כך עברו להם כמעט שנתיים…
בהן היא נטלה תרופות בקביעות.

מדי פעם היינו אומרים לה ולאבא שלי,
שחשוב שהיא תעשה גם פעילות גופנית כלשהי,
שכדאי שתהיה מטופלת בעוד טיפולים משלימים במקביל וכו’…
אך מעבר לפה ושם צעידה ספוראדית עם אבא שלי,
לא קרה שום דבר.
לפעמים הושמעה התשובה המתחמקת “אני אחשוב על זה”,
ובהדרגה גם הייתה פשוט התנגדות נחרצת.
לא פעם אמרה לי בשיחה שהיא “ילדה גדולה” ודי.
(לו הייתה בקיאה בסלנג מעודכן,
אולי הייתה אומרת: “תעזבו אותי באמש’כם…”).
כשניסיתי לדבר עם אבי, הוא ענה: “אמא מחליטה…”.
💗
הזמן חלף, ולא נראה היה שהמצב משתפר…
נהפוך הוא.
האמת שאני כבר הייתי מתוסכלת,
כשכל הצעה לפעולה כלשהי נענתה בהדיפה…
לא ידעתי איך עוד אפשר לדחוף אותה לעזור לעצמה.
אבל משהו בתוכי סרב לקבל את המצב הנוכחי,
וידעתי שאסור, פשוט אסור לוותר.
לוותר לאמא, זה בעצם לוותר על אמא…
אין מצב!
חייבת להיות דרך שהיא תבין שזה לטובתה…
ותעשה משהו.
אבל איזו דרך?!

לפני מס’ חודשים, אחרי מחשבה על דרך עקיפה יותר,
פתאום הבנתי שצריך להתמודד עם הנושא אחרת.
לקחתי לי כמה ימים של “מרתון” צפייה בסרטונים בנושא,
וקריאת חומר רלוונטי על פרקינסון.
היה לי חשוב להבין את המחלה לעומק,
ולקלוט מה ממליצים המומחים בנושא.


מן ה”מרתון” הזה למדתי הרבה המון…
אגב, לא רק המלצות לגבי אמא שלי,
אלא גם ירד לי האסימון שבעצם האבחנה שלה –
למעשה גם בני המשפחה הקרובה, ובכללם כמובן גם אני,
אוטומטית נמצאים בקבוצת סיכון.
יש הרבה דברים אשר כ”א מאיתנו יכול לעשות
כדי להפחית משמעותית את הסיכון שהמחלה
(שיכולה לקנן בגוף שנים רבות במצב רדום) – לא תפרוץ גם אצלנו.
לקחתי לתשומת לבי, ואכן התחלתי גם ליישם בעצמי!
כפי שנאמר: “אם אין אני לי – מי לי…?” (הלל הזקן).
💗
מעל לכל, ההבנה הכי גדולה שהיכתה בי הייתה זו:
* פרקינסון היא מחלה פרוגרסיבית.
ההתקדמות שלה בציר הזמן –
תלויה במידה קריטית על פי ההתנהלות של החולה.

* מעבר לטיפול התרופתי, נושא חיוני אשר לגמרי חובה להקפיד עליו
הוא פעילות גופנית, אותה רצוי 5 פעמים בשבוע.
צעידה, תנועה, ריקוד ועוד… למשך כ- 40 דקות.
כמובן תמיד אפשר גם יותר…
הרופאים עצמם טוענים שאיך שהאדם יפעל תכל’ס מהבחינה הזו –
זה הדבר המרכזי אשר ישפיע על ההתקדמות של המחלה בהמשך.
אדם אשר לא יעשה פעילות גופנית (או שפעילותו תהיה מועטה),
מצבו ידרדר בקצב מואץ יותר.
מסתבר גם שיש חוגים ייעודיים לחולי פרקינסון,
חלקם בסיבסוד ע”י עמותת פרקינסון בישראל.

* מומלץ מאוד לשלב פיזיותרפיה וטיפולים נוספים ומשלימים מעבר לתרופות,
יש מגוון עצום של אופציות וסוגים…

* מובן שחשוב גם להקפיד על תזונה נכונה,
כדאי מאוד לדאוג להיות בחברה (חולים רבים נוטים להסתגר),
להפעיל את המוח כמה שיותר… ועוד.
💗
לאחר “המרתון”, ניצב בפניי האתגר:
איך להסביר את כל זה עכשיו לאמי ואבי,
כך שיתחולל שינוי בגישה ובפעולה שלהם?


לפני כ-8 חודשים קפצתי לבית הוריי במוצ”ש.
צפינו יחד בשני סרטונים רלוונטיים בהם רופאים מומחים
הסבירו והדגישו באופן ברור את עיקרי הדברים שציינתי לעיל.

לאחר הצפייה, אמרתי להם את הדברים באופן הכי מפורש:
עברה כשנה וחצי מאז האבחנה של אמא, ועד שקיימנו את השיחה הזאת.
שנה וחצי בהקשר של פרקינסון זה המווווון זמן!
הסברתי שאי אפשר יותר לטמון את הראש בחול.
המשמעות של המשך המצב הנוכחי –
תהיה הידרדרות גוברת והולכת (שכבר הורגשה),
עד כדי החמרה פיזית שתוביל לכך שאמא תהיה מוגבלת, בכסא גלגלים וכו’.
האדם העיקרי שיסבול במצב כזה – מעבר לאמי כמובן – יהיה אבי…
ולכן זה גם אינטרס מרכזי שלו להיות שותף אסרטיבי, תורם ופעיל יותר בהקשר זה.
💗
חשוב לציין שהדבר הראשון שהוריי אמרו לי היה: תודה!
זאת הייתה תחושה של הקלה עצומה,
כאשר הם סוף-סוף הבינו והפנימו את החשיבות של לקחת אחריות על הבריאות,
ולנקוט צעדים אקטיביים בעניין.
הצעתי דברים ישימים שונים, ויצאנו לדרך חדשה.

אז מה קרה מאז ינואר 2019 (מועד השיחה)…?
עוד באותו ערב, אמא הצטרפה לעמותת פרקינסון בישראל,
המארגנת פעילויות, חוגים, הרצאות ועוד לחולי פרקינסון ולבני משפחותיהם.
בהמלצתי, אמא החליפה נוירולוג.
הוא בדק אותה והצטרף להמלצות הנ”ל והדגיש אותן.
כמו-כן עשה שינוי בחלק מן התרופות שקיבלה, בהתאם לתוצאות הבדיקה שערך.
מאז אמא מטופלת – מעבר לתרופות – הן בפיזיותרפיה והן בהידרותרפיה.
לפני כחודשיים גם עשתה בשעה טובה (אחרי הפצרות נוספות…)
מנוי למועדון ספורט, והיא נוסעת עם אבי לחדר כושר כ-3 פעמים בשבוע.

נכון שיש עוד דרך לעשות, יחד עם זאת –
המצב בהחלט משתפר!


יש לנו קב’ ווצאפ משפחתית הנקראת: “משפחה בריאה”
(במקור היה: “מנצחים יחד את הפרקינסון” ושונה לשם מעצים יותר),
בה אנחנו מעדכנים מה קורה, ומעלים תכנים רלוונטיים.

💗
דבר אחרון שאני חייבת לשתף…
התפתחות נוספת שריגשה אותי במיוחד לאחרונה.
השבוע ביום ראשון (1.9.19) אמא סיימה קורס רייקי 1 (בהנחייתי).
אחרי שלא פעם הצעתי לה בעבר להשתתף, עוד הרבה לפני הפרקינסון,
הפעם – היא “זרמה” תרתי משמע, והלכה עם זה בגדול…
מעבר לכך שהיא התגלתה בקורס כמטפלת נהדרת ונהנינו מן האיכויות שלה
(על כך בקרוב בסיכום הקורס, שיופיע בפוסט נפרד בפייסבוק),
היא החלה מיד לאחר המפגש הראשון לטפל בעצמה בקביעות (לפחות פעמיים ביום),
וכן היא מטפלת באבא שלי מאז.


במשך השנים – הרייקי שקיבלה ממני ודרכי,
תמיד השפיע עליה מיידית ובאופן מופלא.
תה והלאה היא בעצמה תעשה שימוש באנרגיית החיים,
לטובתה העליונה!

קשה לתאר עד כמה זה שימח וריגש אותי…♥
העובדה שהיא בחרה לאמץ לעצמה כלי אשר משרת אותה מדי יום ביומו,
אשר מסייע ויסייע לה להרגיש טוב יותר (וגם לאבי כמובן),
וימשיך וישתלב גם ביתר הטיפולים שהיא מקבלת ותקבל,
מפיחה בי רוח אופטימית מרעננת!

תודה, תודה, תודה אימוש יקרה
מאחלת לך בריאות שלמה וטובה!
גאה בך ו…- איך את נוהגת לומר? – “משמינה מנחת!”
אוהבת הכי בעולם,
חלי בתך


תגובות

תגובות