כשאדם קרוב לנו סובל, אנו נחלצים מיד לעזרתו.
אך מה קורה כשהוא מסרב לקבל את העזרה…?
“בעלי סובל מחרדה וקשיי שינה.
הוא נרדם רק עם כדורי שינה, וגם לא לכל הלילה.
הוא לא מאמין ברייקי ולא רוצה לקבל טיפול.
אם נסכם שתעשי לו טיפול נגד רצונו, האם זה אפשרי?“
“בני היה קורבן לאלימות מילולית ונפשית במשך הרבה שנים…
החיים שלו די תקועים. הוא מאוד מאמין במדע
וחושב שכל צורת ריפוי שלא נבדקה מדעית לא עוזרת.
יש לו הרבה מה ללמוד.
האם את יכולה לעזור לו?“
אלו ציטוטים משתי פניות שקיבלתי.
נחשו מה עניתי…?
המצב הזה מוכר לרבים מאיתנו:
מישהו קרוב אלינו סובל, אבל ממש סובל…
זה יכול להיות משהו פיזי –
מחלה קשה, סחרחורת, שפעת, כאבי גב, ראש או בטן חזקים.
זה יכול להיות בעיות שינה, מתח, לחץ, פחד, חרדה…
סבל נפשי ורגשי עצום.
לא פעם מדובר בסבל הנובע ממחלה כרונית/ ממארת,
לפעמים אפילו אדם על ערש דווי.
אז מה קורה לנו במצב הזה?
אצל רובנו מיד יעלה בנו הצורך לעזור, לסייע, להושיט יד…
להקל – ולו במשהו – על אותו אדם שיקר ללבנו.
תגובה דומה אנו עשויים לחוש גם כשהאדם השרוי במצוקה
אינו מוכר לנו אישית.
נניח, כשראינו אותו בסרטון או בכתבה,
שמענו עליו או קראנו אודותיו באינטרנט, בטלוויזיה או ברדיו,
ומיד אנו רוצים להחלץ לעזרתו.
לא כל שכן כשהוא חשוב לנו ואהוב עלינו.
ממש כמו בשיר:
“לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב”.
גם אני כמוכם מכירה את זה באופן אישי מאוד…
הן כאדם והן כמטפלת.
לעיתים קרובות מישהו נכנס לי אל תוך הלב,
ואני משתוקקת לעשות הכל, כל מה שלאל ידי,
כדי לעזור לו.
לא פעם זה קורה לי אפילו עם אנשים זרים,
כאלה שלא היכרתי עד אז.
לילדים ונוער חולים אני עוזרת בקביעות
ורואה בזאת שליחות מיוחדת.
אך מה קורה כשהאדם שאנו כל כך רוצים לסייע לו,
זה שאנחנו מוכנים לעשות בשבילו הכל, פשוט הכל… –
מסרב לקבל את העזרה…?
לפי התלמוד (מסכת קידושין, דף ק”ג):
“זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו.”
פסוק זה משקף כלל במשפט העברי, שפירושו:
אפשר לעשות פעולה עבור מישהו על ידי אדם אחר –
ללא ידיעתו של אותו אדם עבורו נעשית הפעולה,
במקרה שהשלכות הפעולה הן טובות עבור האדם שעבורו נעשית הפעולה.
הגישה של הרייקי שונה מגישת היהדות.
עקרון הרצון הוא מהעקרונות החשובים והבסיסיים ביותר ברייקי.
עקרון הרצון ברייקי משמעו, שכדי שאדם יקבל טיפול ברייקי מאדם אחר –
הוא חייב לתת את הסכמתו.
חשוב לציין שבעצם הסכמת האדם לקבל את הטיפול –
אין משתמע בהכרח שהוא חושב או מאמין שהטיפול יסייע לו.
למעשה, הוא יכול להיות סקפטי מאוד… וכך גם קורה לא פעם.
יחד עם זאת, עצם האישור וההסכמה חשובים עד מאוד.
לאדם יש זכות מלאה על גופו ונפשו.
בניגוד למה שחושבים אולי חלק מן ההורים,
עיקרון הרצון חיוני ותקף גם כאשר מדובר בילדים!
ממש כמו בפרסומת של “שו∙ש“, שעוררה בזמנו הרבה סערה
עם המילים השנויות במחלוקת: “רק אני מחליט עליי!“,
בהחלט לאדם ורק לאדם עצמו יש זכות מלאה להחליט לגבי עצמו.
גם לילדים מגיל אפס (יש שיטענו אף לפני כן) יש רצון משלהם,
מחשבות, רגשות וידיעה מה נכון עבורם ומה לא.
עלינו – כהורים ובני משפחה, כמבוגר האחראי –
מוטלת החובה לכבד את רצונם.
מניסיוני, כשילדים ונוער מקבלים הסבר מותאם לגילם,
המבהיר גם שהטיפול יכול רק לסייע להם להרגיש טוב יותר
ושאין באפשרותו להזיק,
רובם הגדול מסכימים לקבל טיפול.
איך מקבלים הסכמה מתינוק,
עולל צעיר או ילד עם צרכים מיוחדים המתקשה בדיבור?
כאמור, ההסבר צריך להיות מותאם לגיל וליכולת ההבנה של הילד.
למשל, במקרה של טיפול מרחוק –
אפשר שהאמא תאמר לתינוק, שהיא רוצה שחלי תשלח לו “קסם של טיפול“,
שיעזור לו להרגיש טוב יותר ולהבריא מהר יותר.
ואז היא תשאל – אתה רוצה/ מסכים שחלי תשלח לך את הטיפול?
לאחר מכן, על ההורה להביט, להתרשם ולהרגיש מהי תגובתו של התינוק/הילד.
תסמכו על ילדכם ועל עצמכם, שהתשובה תהיה ברורה מאוד.
הורים שלמדו אצלי רייקי מספרים לי,
שקורה שבמצבים מסוימים ילדם אינו רוצה לקבל מהם את הטיפול.
למשל, כשתינוק מתנגד לטיפול –
הוא מתפתל ומזיז את גופו באופן שאינו משתמע לשתי פנים,
ואז, כמובן, שיש לכבד את רצונו ובאותה סיטואציה אין לטפל בו ברייקי.
אגב, את הביטוי “קסם של טיפול” למדתי מהורים שונים,
אשר שיתפו אותי במינוחים שהם משתמשים בהם עם ילדיהם.
אני אישית משתמשת בביטוי זה אך ורק עם ילדים,
אם כי הנבונים שבהם יודעים ואף אומרים ברוב חוכמתם –
“אין דבר כזה קסם”, ומובן שהצדק איתם.
מה אפשר לעשות כשהאדם חסר הכרה?
גם במצב של חוסר הכרה, תרדמת או כשהא מורדם –
עדיין באיזשהו אופן אנו כן מודעים לעצמנו,
שומעים ומבינים את מה שקורה לנו וסביבנו.
כפי הנראה, הנשמה שלנו “משקיפה” וערנית למתרחש.
יחד עם זאת, בהעדר תגובתיות ברורה –
לרוב קשה לקבל תשובה חד משמעית מצד האדם.
לכן, במצב כזה כאשר פונים ומבקשים את עזרתי –
אני מבקשת מאחד האנשים הקרובים אל המטופל,
אשר נמצא פיזית סמוך אליו –
שיאמר לו שחלי עומדת לשלוח לו טיפול מרחוק,
אשר יעזור לו להרגיש טוב יותר.
הייתה לי הזכות לשלוח טיפול מרחוק למס’ אנשים (ילדים ומבוגרים)
במצב של תרדמת בעקבות פציעה, תאונה,
מחלה קשה, ניתוחים שהסתבכו וכו’.
לא פעם הייתה התפתחות חיובית בעקבות הטיפול.
כמובן, לא תמיד היה די בכך.
למרבה הצער, אכן אין זה קסם…
מה ניתן לעשות במצב של דמנציה או מחלת נפש קשה?
גם במצב כזה, חשוב שבן משפחה של המטופל (או חבר קרוב, בהסכמת בן משפחה) –
יסביר לו במילים פשוטות ככל האפשר ומותאמות למצבו
על האפשרות לקבל טיפול, שעשוי לסייע לאותו אדם.
אם רלוונטי לבקש את הסכמתו,
במידה שאפשר לתקשר עמו במידה סבירה ולהבין מהי תשובתו –
חיוני לעשות זאת.
במידה שאין זה רלוונטי, לכל הפחות יש לעדכן את האדם
שהוא צפוי לקבל את הטיפול,
כמו שתואר במקרה של אדם אשר נמצא בתרדמת או מורדם.
איך נכון להתמודד כשהאדם מסרב לקבל את הסיוע?
ראשית, חשוב שנבין שהתשובה “לא” – היא לגיטימית בהחלט.
כל אדם מתמודד עם החיים בכלל, ועם מחלה בפרט – בדרך שלו.
הוא עובר תהליכים שונים בחיים, בקצב ובזמן שלו.
כדאי שנבין שהמטופל מבחינתו רואה בחירה זאת כנכונה עבורו.
ברור שקשה לנו רגשית לקבל בהשלמה את ה”לא”.
אולם, עם כל הקושי הכרוך בדבר –
נסו כמיטב יכולתכם לקבל תשובה זאת בהבנה, בחמלה, באמפטיה ובאהבה.
הבינו גם,
שההתמודדות שלכם עם הסירוב שקיבלתם –
היא לכשעצמה חלק מן השיעור שלכם בחיים
והיא חשובה כחלק מתהליך ההתפתחות והצמיחה שלכם באופן אישי.
כדאי להוקיר על כך תודה… זאת הזדמנות נפלאה לצמוח.
הצמיחה הכי משמעותית שלנו מתחוללת –
תוך התמודדות עם המקומות הכי כואבים, תרתי משמע.
קחו בחשבון גם, שלעיתים אנשים משנים את דעתם בהמשך.
לא פעם זה מתרחש במקרים של מצוקה כואבת ונוראית שלא נמצא לה מזור,
סיבוכים קשים שחלו עקב ניתוחים וטיפולים שונים שלא צלחו,
הרגשת חוסר אונים וסבל רב…
פשוטו כמשמעו, נמאס למטופל כבר לסבול ולתחושתו אין לו מה להפסיד.
כך שה”לא” הנוכחי, עשוי גם להפוך בהמשך ל “אוקיי”, “כן”, “טוב”,
או לכל הפחות ל: “נו, יאללה שיהיה… (אחרי כל “החפירות” שלך… ;-)…
ניתן לזה צ’אנס וננסה….”
האם יש משהו שבכל זאת כן מותר לנו לעשות במצב כזה?
מובן שכן:
אנחנו יכולים להקשיב למטופל;
לשאול אותו איך הוא כן רוצה שנסייע לו, ולמלא את בקשותיו;
אנחנו יכולים לחייך אליו, לעודד אותו, לאהוב אותו…;
אנחנו יכולים להתפלל עבורו
ולשלוח לו אהבה ללא תנאי.
לתפילה ולאהבה בפני עצמן יש כוח ריפוי עצום…
לפני סיום, שתי הערות חשובות:
א. אכן ככתוב לפני כן, מספיק האישור העקרוני של המטופל לקבל את הטיפול
ובו-בזמן הוא יכול להיות ספקני לגבי סיכויי ההצלחה של הטיפול.
אולם, במידה שהאדם לא זאת בלבד שמסכים לקבל את הטיפול –
אלא גם שהוא ממש רוצה בו, שהוא מאמין שהוא יסייע לו ואף מעבר מכך –
בתוך תוכו הוא רוצה באמת ובתמים להירפא –
במקרה כזה, סיכויי הצלחת הטיפול גדולים אף יותר.
חשוב לציין שעל ההסכמה הפנימית הזאת והרצון העמוק להירפא –
האדם אינו שולט באופן מודע.
לפחות במקרה של רייקי אני יכולה להעיד,
שהחדשות הטובות הן, שהטיפול כן משפיע על אנשים סקפטיים,
ופועל גם עליהם.
האמת, שהכי מאתגר לטפל בסקפטיים
ולקבל מהם תגובות מופתעות לאחר מכן 🙂
ב. הסכמת המטופל חיונית בכל מקרה –
בין אם הטיפול ניתן בתשלום ובין אם במתנה.
סוגיית התמורה או התגמול הכספי גם היא בהחלט issue,
נושא משמעותי בפני עצמו,
ואליה אתייחס בפוסט אחר בהמשך.
ואם נחזור לשתי הפניות שציטטתי בפתח דבריי –
איך, לדעתכם, הגבתי אליהן… ?
ואיפה הנושא הזה פוגש אתכם…?
אני מאחלת לכולנו בריאות שלמה וטובה,
חיים מספקים וארוכים – ובאיכות חיים גבוהה!
חיבוק חם ממני,
חלי
