לאן את רצה…?!

יומיים לפני שאני רצה לראשונה בחיי חצי מרתון (21.1 ק”מ), אני מסכמת את הדרך שעברתי ומשתפת בתובנות חשובות… 🙂

אחרי שסימנתי “וי” על ריצת אימון אחרונה הבוקר…
ופחות מיומיים לפני שאני רצה לראשונה בחיי חצי מרתון (21.1 ק”מ),
בחרתי לסכם תובנות חשובות שלמדתי בדרך שעברתי עד כה.

למי ששואל את עצמו: רגע, למה עכשיו..?
חכי יומיים, תרוצי ורק אחרי כן תסכמי.
מדוע את מקדימה את המאוחר…?!
אז זהו בדיוק העניין…

רובינו כל כך “נעולים” על היעד שהצבנו לעצמנו,
על המטרה שרצינו להשיג,
שהיא הופכת לדבר המרכזי החשוב ולעיתים אפילו היחיד.
לפעמים אנחנו שוכחים את הדרך…
וגם אם לא שוכחים לגמרי –
אנו לא מייחסים לה חשיבות מספקת.

ועבורי הדרך שעברתי חשובה לכשעצמה לא פחות,
אולי אפילו יותר, מהמטרה ששמתי לנגד עיני.

ריצה הייתה בעבר תחביב ותיק שלי, עוד מימי בית הספר,
בו המשכתי והתמדתי עוד מספר שנים לאחר מכן.
שנים לאחר מכן זנחתי אותו לאנחות,
ועברתי למצב “בטטה” כפי שנהוג לומר,
אם כי כן חזרתי לשחות.

לפני כשנה וחצי חזר “לדגדג” לי הרצון לשוב לעולם הריצה.
דווקא בעודי מושבתת למשך 3 שבועות מכל פעילות ספורטיבית בשל גבס ביד,
נזכרתי לפתע כמה אהבתי ונהניתי לרוץ בעבר.

חזרתי בכיף לרוץ מס’ ימים לאחר הסרת הגבס.
לא פחות מאושר ממני היה חיים בעלי היקר,
אשר חידש בעצמו תחביב זה כ-6 שנים לפניי,
והספיק בינתיים לרוץ שני מרתונים (42.2 ק”מ),
מס’ חצאי מרתון וכמובן עוד ריצות רבות.

במשך שנים הוא “חפר וחפר” לי בנושא זה,
ואני לא שעיתי להפצרותיו.
ידעתי שללא מוטיבציה פנימית, זה פשוט לא יעבוד.
וידעתי גם שהיא תשוב ותופיע מתישהו…….
כ-5 חודשים לאחר מכן – בסוף פברואר 2014,
השתתפתי לראשונה בחיי במרוץ של 10 ק”מ,
במסגרת מרתון תל אביב.
זאת הייתה חוויה מופלאה ומהנה ביותר…
יותר מ- 30,000 רצים, אווירה מדהימה,
הפנינג גדול, אדרנלין מטורףףףף……

במשך כשנה הסתפקתי במרחק זה.
נהניתי להשתתף מעת לעת במרוצים נוספים
וכמובן להתאמן מדי שבוע כ-3 פעמים.
פעמיים מהן היו ריצות קצרות יותר, בדרך כלל לבדי,
ובסופשבוע הייתה ריצה ארוכה יותר – לרוב עם בעלי.
בזמן שחלף מאז השתתפתי במרוצים שונים,
כולל מרוצי שטח ומס’ מרוצי שליחים.

הפתעה קטנה, מדהימה ולגמרי בלתי צפויה מבחינתי
ציפתה לי ב”מרוץ דליה” באביב 2014 למרחק 10 ק”מ:
זכיתי במקום 3 לגילי, נשים בנות 40+.
העובדה שבמרוץ דליה עצמו, שהוא מרוץ יחסית קטן,
השתתפו בסה”כ 4 נשים – כולל אותי –
בקטגוריית גיל זו, לא העיבה כלל על השמחה והפליאה.
פודיום זה פודיום…
ומדליית ארד זאת מדליית ארד 🙂
מה עוד שמרבית הריצה הייתה בשטח
(דבר שעד אז טרם התנסיתי בו הרבה),
60% מתוכה בעלייה ובשעה חמה יחסית,
כך שמעצם זה שסיימתי את הריצה בשלום –
הייתי יותר ממרוצה וגאה בעצמי.

לפני מס’ חודשים החלטתי שבא לי להעלות את הרף…
נרשמתי לריצת חצי מרתון “עמק המעיינות”
בבית שאן שנועדה ל 5.12.14
ולריצת חצי מרתון במרתון תל אביב 27.2.15.
זה דרש ממני לראשונה לעבור ל-4 אימונים בשבוע
וכן לעבוד לפי תוכנית אימונים (שבנה עבורי חיים).

בדרך לחצי המרתון המיוחל, “זכיתי” לטעום גם טעמן של פציעות:
צליעה עקב מאמץ מוגזם וצפוף יחסית בין 2 מרוצים;
חוויה “מפנקת במיוחד” של הקאות, שלשולים,
מיגרנה נוראית וסחרחורת קשה לאחר ריצה ביום חם במיוחד;
כאבים בכף הרגל
וכאבי ברכיים.
נאלצתי לבטל השתתפותי במרוץ “עמק המעיינות”
מפאת הכאבים שהיו לי באותה עת בברך…

ממש כמו באימרה: “כל עכבה לטובה”, כך היה גם הפעם.
רצה הגורל ויום המרוץ בבית שאן היה יום חם מאוד
ולמזלי לא נאלצתי לבדוק שוב את עמידותי ביום שכזה.
שומרים עליי מלמעלה… איזה כיף לי!
וכך יצא שביום שישי מחרתיים 27.2.15 בשעה 7.30 בבוקר –
ארוץ סוף סוף לראשונה חצי מרתון בתל אביב.

בעוד יום אפרורי קריר עם טפטוף קל היה יכול להיות יותר מאידיאלי…
החזאים דווקא צופים יום מעונן חלקית עם כ-26-24 מעלות.
זה מה יש ועם זה ננצח!!!

אני מקווה מאוד שאעמוד ביעד שהצבתי לעצמי –
לרוץ את הריצה בזמן של שעתיים ועשרים דקות,
על אף מזג האוויר החם הצפוי.
אז כמעט רגע לפני….
ובלי קשר לתוצאה שאשיג בפועל –
אני מסכמת כמה תובנות שלי.
הן מתבססות הן על שחוויתי עד כה והן מתוך השראה שקיבלתי –
הן מבעלי והן מאצנים רבים נוספים:

•  מה עדיף: ריצה בקבוצה או לבד?
  רבים אוהבים לרוץ בקבוצה עם מאמן/ת.
  זה חשוב להם לצורך המסגרת המחייבת
  וכן תורם להם מבחינת הכוונה, התקדמות, תמיכה חברתית וכו’.
  אני לעומת זאת – מעדיפה לרוץ רוב הזמן לבד….
  ריצה עבורי היא זמן למחשבות,
  להתבוננות פנימית,
  לשיחות עם עצמי,
  לחיזוקים ולתרפיה עצמית….
  אז מה עדיף עבורכם – קבוצת ריצה או לא?
  את התשובה על כך רק אתם יודעים…

•  לימדו מהניסיון….
  בהמשך לסעיף הקודם – בחרתם בדרך מסוימת והתברר לכם שהיא פחות מוצלחת?
  התאימו ושנו אותה לפי הצורך ובהתאם לניסיונכם.
  למשל במקרה שלי, במרוץ לילה בת”א לא הקשבתי לחיים שייעץ לי
  במהלך הק”מ הראשונים להאט את קצב הריצה.
  הרגשתי ממש מעולה וסמכתי על עצמי שהכל יהיה בסדר.
  הייתי בטוחה שיהיה די בכך…
  וכך גיליתי לקראת סוף המרוץ שנשארו לי פחות כוחות ממה שחשבתי,
  וכך לא הצלחתי להשיג את התוצאה שרציתי באותו מרוץ.
  את הלקח שלי למדתי והפנמתי במרוצים שלאחר מכן.
  כך בריצה כמו בחיים,
  אנחנו לומדים בסופו של דבר מניסיוננו האישי…

•  אין דבר העומד בפני הרצון.
  אפשר להתחיל/לחזור לרוץ בכל גיל. אנשים בני 50, 60 ויותר רצים…!
  אם אתם באמת ובתמים רוצים בכך
  ומוכנים להתחייב לזה באמת –
  בראש ובראשונה בפני עצמכם,
  רוצו על זה… 🙂
  הפתגם “אין דבר העומד בפני הרצון” נכון גם לגבי ההתקדמות.
  אם אתם נחושים ורציניים לגבי הריצה,
  גם התקדמותכם בוא תבוא בהדרגה.

•  הקשיבו לאחרים… אך ביחרו את הדרך הנכונה לכם.
  כמו בכל תחום כמעט, גם בנושא הריצה יש שפע של מומחים,
  מקצוענים וחובבים רבים אשר ישמחו לשתף אתכם
  ולייעץ לכם מתוך ניסיונם הרב.
  חשוב שתקשיבו להם, תקראו ותצטיידו בידע רלוונטי,
  אך חשוב לא פחות – שתבחרו בסופו של דבר את הדרך הנכונה לכם אישית.

•  כל תוכנית היא בסיס לשינויים…
  גם אם תכננתם ודברים בלתי צפויים התרחשו בדרך ושיבשו לכם את התוכנית,
  “זירמו” עם השינויים ושנו את התוכנית בהתאם לצורך.
  דברים קורים ולא הכל תלוי בכם.
  שימרו על גמישות ואיזון בין כלל המחויבויות שלכם בחיים
  ופרגנו לעצמכם בשמחה גם להתאים ולשנות את הנדרש.
  ככה זה – כמו בנסיעה ברכב ובחיים בכלל:
  מתקדמים תוך כדי תנועה…..

• תקשיבו לגופכם
  דברים שונים עשויים להתחולל במהלך הריצה עצמה
  וכמובן בין האימונים השונים.
  שימו לב אליהם והקשיבו לגוף:
  רק אתם יכולים לדעת האם כאב משמעו שעליכם להאט,
  לעצור, לנוח…. לעשות הפסקה של מס’ ימים בין אימונים,
  ללכת לרופא, להסתייע במטפל כלשהו ועוד.
  במקרה שלי – מעבר לטיפול שלי בעצמי בעיקר ע”י רייקי,
  בחרתי להסתייע הן במס’ קולגות מטפלים מעולים והן באורתופד.

• חזקו את עצמכם
  נצלו את זמן הריצה כדי לחזק ולהעצים את עצמכם.
  פרגנו לעצמכם על כל כברת דרך שעברתם.
  אפשר ורצוי בהחלט לשמוח על ק”מ שעובר…
  זהו ק”מ אחד יותר מכל מי שאינו רץ בכלל!
  כל ק”מ בפני עצמו מקדם אתכם צעד נוסף לקראת סוף הריצה.
  חלק ניכר מזמן הריצה אני מדברת אל עצמי, מחזקת את עצמי ושרה לעצמי,
  בין אם בלב, בראש או בקול.
  למשל, אני אומרת לעצמי:
  “אני קלילה כאיילה, בריאה כלביאה, מהירה כפנתרה”.
  אם דרך אחרת מחזקת אתכם, כגון האזנה למוסיקה,
  השתמשו בה בכיף.

• הכל יחסי
  כמו בהרבה דברים, גם בריצה הכל יחסי.
  רבים מהירים ומנוסים מכם….
  אז מה?!
  המציאות היא שתמיד חלק מהאנשים יהיו מהירים מכם
  ותמיד גם חלק יהיו איטיים מכם.
  את מי זה מעניין?!
  תתענגו על האפשרות להציב לעצמכם יעד כלשהו,
  להתקדם בקצב שלכם ולעשות הכל כדי לעמוד בו.
  תחוו סיפוק אדיר ותחושת הגשמה מעצם העובדה שהנה השגתם את המטרה שלכם!

התחושה הטובה תלווה אתכם גם לאחר מכן…
תמריץ ותאתגר אתכם להשיג מטרות בתחומים נוספים בחייכם.
גם אם לא הצלחתם לעמוד ביעד שהצבתם לעצמכם היום –
הכל בסדר……. תהיו גאים בעצמכם על כך שעשיתם כמיטב יכולתכם.
תמיד יש אפשרות לשפר, לתקן את הדרוש ולהתקדם הלאה לפעם הבאה.

• אחרון חביב וחשוב לא פחות: תיהנו….
  כל הכבוד לכם שאתם מאתגרים את עצמכם ומציבים לעצמכם יעדים!
  אבל אל תשכחו דבר מאוווווד חשוב:
  תיהנו מן הדרך!
  היעד הוא נקודת ציון אחת קטנה במסע ארוך.
  רוב הזמן אנחנו הרי בדרך…
  נצלו את זמן הריצה להביט סביבכם, ליהנות מן הטבע, מן השמיים, הפריחה, הנוף…
  חייכו אל האנשים שתראו בדרך ותברכו אותם לשלום.
  תיהנו ותכייפו….
  בחרתם בתחביב הריצה מתוך רצון חופשי ומבחירה מודעת.
  מותר ואף רצוי גם לצחוק על עצמכם. זה בריא ומעולה…
  כן, יש החושבים שאנחנו הרצים קצת, או הרבה, “שרוטים”.
  אם להודות על האמת, אכן יש בתחביב הזה מידה מסוימת של מזוכיזם וחוסר שפיות:
  ייתכן מאוד שרק “משוגע” הוא מי שקם לרוץ מוקדם מאוד בבוקר (או מאוחר בלילה) בקיץ
  או בוחר לצאת להתאמן ביום קררר וגשום במקום להמשיך להתפנק לו בתוך הפוך.
  אבל אם כבר “שריטות” –
  אני אישית מעדיפה “שריטה” בריאה ומגניבה שכזו……

לסיכום,
אני כבר ממש מתרגשת לקראת המרוץ הקרוב…!!!

מאחלת לכל אלפי הרצים במרתון תל אביב
ובכל יתר המרוצים כמובן –
המון הצלחה… והנאה לכל אורך הדרך!
שימרו על עצמכם… והגשימו חלומות 🙂

חיבוק אוהב ממני,
חלי

נ.ב.
כמובן שלא התיימרתי פה לתת עצות כלשהן
מבחינת תזונה, מים, תוספים, שינה וכו’. קטונתי… 🙂
כל מי שמתעניין בכך,
ימצא שפע עצום של מידע הן ברחבי הרשת והן בספרות מקצועית.

תגובות

תגובות