על החירות הזאת

פוסט - על החירות הזאת - תמונה ראשיתהחירות היא זכות טבעית של בני האדם. האם חירות היא אכן נחלתו של כל אדם והאם אנו מממשים חירותנו בפועל?

"על החירות הזאת: לראות לחוש, לנשום,
לדעת, לייחל, להיכשל"
חג הפסח הינו כידוע חג החירות.

מילון אבן שושן מגדיר חירות כ:
"חופש, דרור, מעמדו של אדם חופשי."
הפילוסוף ג'ון לוק טען כי הזכות לחירות
היא אחת מהזכויות הטבעיות של האדם.

בפיתוחיה השונים, בזכות לחירות כלולים סוגי חירות נוספים, כגון:
חופש האמונה, המחשבה, החינוך, המין, הדיבור, התנועה ועוד.
נשאלת השאלה, האם חירות היא אכן נחלתו של כל אדם
והאם האדם מממש את חירותו בפועל?

במדינות וחברות מסוימות נשללת מבני האדם חירותם.
כמו-כן, מובן שבמקרים כגון כליאה או נפילה בשבי
נשללות חלק גדול מחירויות האדם.

לדעתי, גם כאשר נשללות מאדם חירויות מסוימות,
הרי שיש חירויות שלא ניתן בשום אופן לקחת ממנו,
כגון: חופש המחשבה והאמונה.
בכל סיטואציה יכול האדם יכול לבחור
את נקודת המבט והמחשבה שלו על אותה הסיטואציה.

קראתי בזמנו מאמר מרתק ומעורר השראה שסיפר
על אישה אשר בהפרש של מס' שנים התגלו אצלה כמה גידולים סרטניים.
במהלך אותן שנים היא עברה כריתה של שד אחד,
לאחריו כריתה של השד השני
ובהמשך גם הושתל בגופה כבד חדש.
אותה אישה הייתה מדהימה בגישתה מלאת האופטימיות ושמחת החיים.
נחקק בזכרוני באופן מיוחד משפט אחד שהיא ציינה:
"אני בריאה. הגוף שלי לפעמים חולה".

לדעתי, גם אם האדם הינו כביכול בן-חורין,
אין פירוש הדבר שהוא בהכרח ממצה בפועל את זכותו המלאה לחירות.
למשל, אם נתייחס לחירות המחשבה:

האם ביני לביני אני לא בטוחה לגמרי שהדעות שלי הן הנכונות והצודקות ביותר,
ולעיתים גם היחידות שניתן להעלות על הדעת?
האם כאמא אני מאפשרת חופש מחשבה לילדיי ולאנשים סביבי
או שאני כופה עליהם בצדקנות רבה את דעתי?
האם מותר לבנותיי להחליט בעצמן מה ללבוש/לאכול
(ובכלל זה מה לא ללבוש/לא לאכול)?
האם הן יכולות לבחור באופן עצמאי עם מי להתחבר
או שאני מכוונת אותן לאנשים שנראים לי המתאימים ביותר עבורן?

בואו נבדוק עוד דוגמאות נוספות:
האם ועד כמה אני מממשת את זכותי לקחת רגע לעצמי,
למקם את עצמי במקום הראשון, לפרגן ולדאוג לעצמי…?
האם מותר לי לחוש ואף להביע רגשות כגון: עצב, פחד, כעס…?
כמה מסננים אני מציבה בין מה שאני באמת חושבת
ובין המילים שאני מבטאת בפועל והפעולות שאני נוקטת בהן? ועוד ועוד…

אם נתבונן על דוגמאות כגון אלו ונבחן אותן היטב בינינו לבינינו,
הרי שכל אחד מאיתנו יוכל כבר להשיב לעצמו
עד כמה הוא באמת בן-חורין וחופשי מבחינות שונות.
באחד מבתיו של "שירי סוף הדרך" כתבה לאה גולדברג :

"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל."

לטעמי, לאה גולדברג השכילה לראות ולבטא בשירה היפה
את מורכבותו הרבה של מושג החירות:
הן את הפן הכביכול טבעי ומובן מאליו של החירות "לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם"
והן את הפן העמוק יותר שלה "לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל".

יכול להיות מועיל מאוד עבורנו אם נזכיר לעצמנו מעת לעת
ומוטב על בסיס יומיומי, רגע רגע:
לא זאת בלבד שמותר לנו לא רק לנשום, לראות ולחוש,
אלא שיש לנו גם את הזכות לדעת, לייחל, להיכשל.

החירות אינה מובנת מאליה
והיא כוללת בתוכה גם אחריות.

כפי שאמר ג'ורג' ברנארד שאו:
"מובנה של חירות אחריות ולכן רוב בני האדם חוששים מפניה".

כשאני מייחלת לדבר מסוים ופועלת בכדי לממש אותו בפועל,
בדרך אני עושה גם כמה טעויות.
זה דרכו של עולם ומתוקף היותי אנושית
הרי שיש לי את החירות לטעות ולהיכשל.
יחד עם זאת, יש לי גם את החירות להצליח,
ואפילו להצליח בגדול!

אני מאחלת לכולנו שנשכיל בכל רגע ורגע
לממש את חירותנו הטבעית והאמיתית,
על כל מובניה!

חיבוק חם ממני,
חלי


תגובות

תגובות